Re: הצדיק נסתר מלעיקוואד הרב אברהם יצחק קלוגמן זצ"ל בן ר' בצלאל זצ"ל נפטר ז' שבט תרפ"ד לפ"ק
.
העתקה פונעם טאגבוך - דייערי - יומן פון ראובן בריינין דער טרעפער און מפרסם פון דעם צדיק
האדם היערי
לייקבוד, 2 ביאנואר 1924
יום גדול היה לי. את כל שעות היום והערב הקדשתי במעשה ועיוּן להתוודעותי עם “האָדם היערי”, כמו שכיניתיו. גיליתי נזיר עברי, שהוא מתגורר (זה שתים־עשרה שנה) ביערות המדינה.
קדוש וטהור הוא. זה האָדם היותר מעניין שגיליתי באַמריקה. ויען שיש בדעתי לכתוב עליו בפרוטרוט אַרבעה מאמרים במה"ע “היום” היהודי על כן אמָנע לעת עתה מכתוב דבר29 בקונטרסי זה. ועלי רק להגיד פּה בקיצור: אָכן גם בימינו ישנם עוד נזירים החיים במערות ויערות, יהודים קדושים וטהורים. שם הנזיר הלבוש סמרטוטים (זה י"ב שנה שלא לבש כתונת על בשרו) אברהם קלוגמאן. בכל הסביבה כינוהו בשם “משוגע”, ואיש לא התעניין בו. אנוכי הנני הראשון שגיליתי בו אָדם נפלא, חושב וירא־שמים, שיש לו השקפת־עולם משלו, שהוא חי על פּיה. ורצונו כלכך חזק עד שהיה יכול לייסד כת חדשה, או גם דת חדשה.
פּגשתי היום בתחנת־מסילת־הברזל את הסופר האידי משה נאדיר, ואספּר לו על דבר “האָדם היערי” שגיליתי בלייקבוד, ויען נאדיר ויאמר: היו שָׁנים שגם אני חלמתי ושאַפתי להיות טְרֶמפּ, אך טרמפּ דֵי לוּקְס…
חמישה־עשר ביאנואר, 1924.
– – – ביום 15 בינואר, כאשר נדפס הפּרק השני ממאמרי (בה“טאָג”) על דבר האדם־היערי, “הנזיר הקדוש”, נתקבלה ידיעה בה“טאָג” כי הנזיר, אברהם קלוגמאן, נהרג על־ידי רכבת נוסעת על פּסי מסילת־הברזל בלכתו רגלי בערב ביער. הוא נהרג ביום ב' (14 ליאנואר) דוקא באותו יום שנדפּס הפּרק הראשון ממאמרי על־אודותיו. הידיעה הזאת שבישרו לי על־ידי טלפון ממערכת ה“טאָג” הבהילתני והחרידתני עד־היסוד. - -
כי ימי האדם המוזר שגיליתי במקרה, כביכול, עברו בחושך. אף מלה אחת לא נדפסה מעולם על־אודותיו. איש לא שם אליו לב. בשתים־עשרה השנים האחרונות שהיה חי כנזיר, חשבוהו, אלה שפּגשוהו, למשוגע, לחסר־דעה. בכל אופן: לאיש שאינו מן היישוב, לבטלן, לעני נודד, לאדם זר ומשונה. והנה כאשר גיליתיו, כאשר ציירתיו לפני הקהל, כיד הדמיון הטובה עלי, בתור חושב מחשבות, בתור נזיר החיים, קדוש וטהור - - בתור אדם־מסתורי, - והנה רק נדפּס הפּרק הראשון ממאמרי, שיש בהם גם אמת וגם דמיון, והוא גם לא ידע, כי דבר־מה יודפּס על־אודותיו, הנה באותו יום הרגתו הרכּבת. ואחרי שהפרק הראשון ממאמרי הנזכר נדפס בה“טאָג”, כבר נתפּרסם שמו, כי מאמרי עשה רעש והעיר את הלבבות, ומיתתו עשתה רושם על כל הסביבה היהודית בניו־ג’רסי. לולא נהרג באותו יום, כי אז היה נעשה בלי ספק, על־ידי מאמרי, לאיש־אגדי, לקדוש שהיו באים אליו לאלפים, אל היער, או אל בתי־המדרשות, ששם היה לן לפעמים, להתחנן לפניו כי יתפלל בעדם. וכל שהיה מתרחק ומתחבא יותר מעין הבריות, בה־במידה היו מחפּשים אותו, אחרי שפרסמתיו בתור אחד מבני־העליה שפרש מהעולם־הזה והיה לאיש קדוש ודבק באלהים. אילו נשאר בחיים, אחרי ארבעה המאמרים שהדפסתי על־אודותיו במשך ארבעה ימים רצופים, כי אז היתה אַחַת משתי אלה: או שהיה נעשה למרות רצונו לראש כיתה דתית חדשה בישראל, למין “בעל שם טוב” וכדומה, או שהיו סוף־סוף מנַוולים אותו ומחזירים אותו אל החיים הרגילים, הטמאים והמלאים ערמומיות גסות ודקות. לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם. כל קוראי ה“טאָג” החלו, מיום שנדפס פּרקי הראשון על־אודותיו, להתעניין באיש־הפּלא שגיליתיו והוצאתי מפּיו גם מלים, למרות שעם אחרים היה שותק שתיקה עקשנית. ועל כן נראתה מיתתו הפּתאומית כאות ופלא. - - גליונות ה“טאָג” שבהם נדפּסו מאמרי, עברו מיד ליד. שוחחו בקבוצות־קבוצות על דבר מאמרי ועל הנזיר הנפטר. זה היה המאורע של היום. באמריקה המלאָה חולין, טומאה ו“עסקים” גיליתי פּתאום יהודי נזיר, קדוש וטהור, המתגורר ביערות וכל הימים הוא מתפּלל, הוגה בספרים קדושים, מתענה בתעניות וסגופי הגוף, ויחד עם זה הוא פילוסוף וחכם־החיים! נזדעזעה אמריקה היהודית, ותתן לי הודָיָה על שאני עמל ויגע לגלות את נצוצות הקדושה הפּזורים וקבורים בקרב מ“ט שערי טומאָה ו”ביזנס". –
ביום ד' 16 בינואר בבוקר קראו לי על־ידי טלפון מעיר פריהוֹלד, במדינת נ.ג'., לבוא שם להספּיד את הקדוש הנפטר, כי שם תהיה קבורתו. וכעבור שעה בא אלי איש צעיר לימים, מי שהיה פּועל וסוציאליסט ועתה בעל בית חרושת של מי סוֹדָה, מפריהוֹלד, לבקש אותי לנסוע אתו לעירו לקבורתו של האדם־היערי (“וואַלד מענטש”30, כמו שכיניתיו במאמרי), כי כך הוא רצונה ובקשתה של קהלת־פריהוֹלד. ואף כי הייתי באותו בוקר חלש ושבור בגופי, מחמת עבודתי הספרותית הקשה כל הלילה הקודם, בכל זאת דחיתי את כל עבודותי שחיכו לי על שולחן־כתיבתי, התגברתי על רפיוני, ואסע עם הצעיר לפריהולד. שעות אחדות ארכה הנסיעה במסילת־הברזל לשם. אנוכי הייתי כל הדרך במצב־רוח מדוכא מאוד. סופו המר והמשונה של האדם־היערי שבכל אופן היה חסיד וצדיק, איש אמת, קדוש וטהור, שויתר ברצונו הטוב על כל הנאה גשמית, ושהתפרנס רק מעמל כפיו ולא קיבל משום איש אף פּרוטה אחת, אף אִם הפצירו בו לקבל שְׁקָלים, - המוות שחטפוֹ פּתאום בלכתו בדרך, פּרש גם עלי צלו. ראיתי במיתתו הקשה והמשונה של הנזיר הזה איזה אות, רמז, אזהרה, וגם סמל לדרכי ההשגחה העליונה הנפלאים. בן לווייתי הצעיר, אחד מן “עסקני הכלל” בפריהוֹלד, סיפּר לי כל הדרך על הנעשה בקהלה הקטנה והדלה של עירו (שיושבים בה מאות אחדות של יהודים), כי דוקא הצעירים הרדיקאלים הם מחזיקי היהדות בעירו, והם־הם המחנכים את תלמידי התלמוד־תורה ברוח היהדות. “על־ידי מה אתם מחנכים אותם ברוח היהדות?” – שאלתי את בן לווייתי, ששימש אותי, למרות רצונו, כעבד את רבו. ותשובתו היתה: “על־ידי שאָנו, הצעירים הרדיקאלים, מקריאים לפניהם ציורי אברהם רייזין, סיפּורי שלום אש ושלום עליכם”.
באנו לפריהוֹלד אחרי השעה השנייה וסרנו ישר אל בית־הכנסת, ששם שכב ההרוג בחדר מן הצד. גשם סוחף ירד ארצה בזעם ועלטה בחוצות. בבית־הכנסת ישבו גברים ונשים, שעשו עלי רושם של תושבי ערים קטנות בתחום־המושב, בצורתם שידעתי לפני כחצי מאה שנה, וְאָנוּ ואָבְלו, ומהם גם בכו באמת. בן לווייתי הגיד לי, שלולא מאמרי ב“טאָג”, לא היה איש שם לב להרוג ועתה יצאה מחלוקת בין הערים הסמוכות לפריהולד, כל אחת מהן טוענת ותובעת, כי יקברו את הקדוש בשדה־קבורתה, כי לה הזכות, וגם דין־תורה היה ביניהן ופסקו כי יִכרו את הקבר בגבול שבין בית־העלמין של יהודי פריהולד ובין בית־הקברות של יהודי ליקבוד, באופן שחצי הקבר לאורכו יהיה בבית־העלמין של יהודי פריהולד, והחצי השני בשל יהודי ליקבוד. בבית־הכנסת מצאתי יהודים מכל הערים הסמוכות, שבאו מעצמם וששולחו מחֲבָרוֹת שונות ללווֹת את המת. כל אחד מהם סיפּר לי עובדות שונות וסיפּורי מעשיות על אודות קדושתו, נזירותו ופרישותו של ההרוג אברהם קלוגמאַן. הם ידעו את זה כשתים־עשרה שנים, מעת אשר החל להתגורר ביערות ניו־ג’רסי – ולסור לפעמים לבתי־כנסיות של הערים הקטנות וללון שם לפעמים, אולם חשבוהו בבערותם, לפי הודאת עצמם, לחסר־דעה, למסכן אומלל ומשוגע, שאין לו צרכי הגוף ושאינו יודע צורת מטבע. אך אחרי שקראו את מאמרי ב“טאָג” נפקחו עיניהם לדעת וגם להאמין, שאמנם איש קדוש וצדיק היה. באותה שעה באו לבית־הכנסת גם בתו של ההרוג ובעלה. לרגל מאמרי נגלה הדבר, כי לנזיר היו בנים ובנות בניו־יורק וגם ברוסיה (תשעה במספּרם) וגם אב זקן, שמחמת זקנוּתו לא יכול לבוא אל קבורת בנו. כאשר גילו לפנַי את גוויית המת שהיה לבוש בבגדיו הקרועים, וראיתי את רגלו הכרותה ואת הפּצעים בגופו ובראשו, כי המסע שעבר עליו חתך ממנו חצי רגל, בחיתוך אלכסוני, ומחמת נפילתו על פּסי הברזל נפצע קדקדו – המראה היה נורא וחותך את הנשמה. אולם פּניו היו מפיקים הוד ואימה, הוד מלכות ואימת מוות. גם לובן גופו וחיתוך אבריו שנשארו שלמים העידו על גוף אציל ובנוי לתפארה. פּתחו לפני את השק, או הצרור, שמצאו על יד הנהרג. בצרור זה היו טמונים כל חפציו וקנייניו, ואלה הם: מסכת סנהדרין, ה“תניא” של רבי שניאור זלמן, חמשה חומשי תורה עם פּירוש רש“י ו”ספר הברית" של רבי פּנחס ו“סדור”, טלית ותפלין, ולא יותר. לא נמצאוּ בצרור אף לא כתונת אחת, או זוג פוזמקאות, כי הוא לא לבשן על בשרו בשתים־עשרה השנים האחרונות. – הביאו את הארון של קרשים פּשוטים וזולים עם המת אל בית התפלה, מהחדר אשר שכב שם, ואנוכי הספּדתיו ותארתי את ערך האבידה. גם הרב מליקבוד הספּיד את הקדוש, אף כי לא ידע ערכו. הספּדו היה סתם דרשה. היהודים שהתאספו בבית־הכנסת לשמוע את ההספּדים וללווֹת את המת, עשו עלי רושם של כפריים, יהודים מגושמים ועמי־הארצות שקודם מַתן התרבות. הנני בטוח כי הקהל הזה לא הבין להספּדי, אף כי דברי היו פּשוטים וברורים מאוד, ומה שהבינו היה רק זה, כי המת המוטל לפניהם היה קדוש וצדיק – ויבכו.
הגבאי של חברה־קדישא בפריהולד הוא טַבָּח, יהודי ראַדיקאַלי, בן בלי דת, שכבר נדד בארצות שונות ועתה הוא עסקן ציבורי, וירבה להכנע לפנַי, יען כי עתונאי אנוכי.
סיפרו לי כי הנפטר היה בא לפעמים מן היער אל בית־הכנסת בפריהוֹלד ליום השבת, והיה עושה שַבָתוֹ חול, כלומר: סעודתו היתה לחם שחור ומים קרים. כשהיו מזמינים אותו לאחד הבתים לסעוד סעודות שבת לא היה מקבל הזמנה זו, יען כי הגסוּת העם־הארצית של היהודים האלה היתה מעוררת בו גועל נפש. וכשהיה הנזיר הזה מאחר לשבת בלילה ולהגות בתורה, היה הגבאי מתרעם על שה“שנורר” מבזבז אור החשמל במידה מרובה.
הסתכלתי בפני המת, שלפני ימים אחדים הרביתי אתו שיחה בעברית, ובאָמרו אלי בהמשך העניין שדיבר עליו: “הוא מפרפר בין החיים והשאָר”, שאלתיו: “מה כונתך בה”שאָר“, האם רצית לומר: “מפרפר בין החיים והמוות?” והנזיר ענה לי: אסור להוציא דבר מגונה מפּינו, על כן אמרתי ו”השאָר".
בשתים־עשרה שנים האחרונות הכין את עצמו ליום המוות, מיעט את דמו וחלבו, עינה את גופו בסגופים ותעניות, החסיר שינה מעיניו ואוכל מבטנו, כדי להגביר את נפשו ולהחליש את גופו, למען יהיה שללו של המוות, אם יקדם פּניו, מעט מאוד. ובכל זאת ירא לבטא את המלה מוות. ונפלא הדבר, כי המוות קידם את פּניו פּתאום בלי אשר הספּיק לומר וידוי. - - -
אחרי הקבורה סרתי עם המנהל, הוא גם המורה של התלמוד־תורה בפריהולד, בחור חביב ועברי נלהב (אגב סיפר לי, כי יום אחד לפני מיתתו התאכסן הנזיר בבית־הכנסת וסיפּר לו, למורה, כי נפגש את ראובן בריינין, ושיחתו של זה היתה לו מאורע גדול וחשוב מאוד בחייו, כי כל ימיו התגעגע עלי, לראות אותי ולדבר אתי). ועם הצעיר שהביאני לפריהולד הלכתי אל בית הגבאי של התלמוד־תורה, לשתות שם כוס טה (כל אותו היום לא הבאתי אוכל אל פּי, לא יכולתי לאכול, לבלוע אַף פּת לחם, בשעה שהמת היה מוטל בסחבותיו המטונפות בדם ורפש ולא הובא לקבורה).
הגבאי הוא סוחר בגרוטאות, בשברי כלי־ברזל. פּניו – פּני עגלון פולני, גלוח ורק שפם קשה ודוקר על שפתו העליונה, בגדיו בגדי גוי פּולני מן הפּקידים הכפריים הקטנים. כשנכנסתי אל הבית מיד חנקו אותי ריחות רעים, סרחון חריף. הכניסה היא דרך חדר־המבשלות. הביאוני אל ה“טרקלין”, והטרקלין מלא רפש וטינופת, גללי ילדים קטנים, הכלים והחפצים של הטרקלין ישנים, שבורים ומלאים סחי. השעה היתה השביעית בערב - ואור־החשמל היה עמום ובקמצנות רבה. אשת־הגבאי, כבת ארבעים, עקרת הבית – פּניה מפוחמים, שערותיה סבוכות כשערותיה של מכשפה זקנה באגדות, שמלתה־לעוֹרה מגואלה, בלויה ותלויה מלפנים ומאָחור, שפתה היהודית גסה וענייה, רצוצה ושבורה. שתי עלמות, בנות הגבאי, בלתי מכוערות, בראותן את הצעירים שנכנסו אתי אל ביתן, החלו להתייפּות, להתגנדר – הרושם שעשו עלי, על־ידי זה היה נורא, והגבאי, אביהן, הוא יהודי עשיר, ויש לו שני אוטומובילים, לצרכי גופו הוא. - -
בשעה 1/2 7 בערב עזבתי את פריהולד ואסע בחזרה לניו־יורק. ארבעה צעירים, והמורה העברי בתוכם, ליווּני ברכבת חצי הדרך, ויעתירו עלי שיחתם ויכריחוני לענות על שאלות נבערות. הרגשתי כי מרחקי עולמות מבדילים ביני ובין בני לווייתי. לא, אינני איש־עממי. לולא הסקרנות הפּסיכולוגית לא הייתי סח עם בריות כאלה אף מלה אחת. אכן פּיקח היה הנזיר, שבחר לגור ביערות ולא לשכון בבתים מגואלים, בחומר ורוח, של מיני יהודים כגבאי התלמוד־תורה בפריהולד.
בשובי לניו־יורק בשעת תשע וחצי בערב שכרתי אוטומוביל ונסעתי ישר לישיבת הועד של הקונגרס היהודי בבית־המדרש החופשי החדש, שבנה הד“ר סטיפן ווייז בעד הסמינר שלו, ושנפתח לפני שבועות אחדים. בניין מצוין, בנוי פּנימה בסגנון ישן וברוח מודרנית. נפגשתי בעלותי לקומה, ששם נתקיימה הישיבה באולם גדול ויפה, עם הד”ר ווייז, ויובילני דרך אולמים וחדרים שונים, עם פּסוקים חצובים באבן, להראות לי תפארת הבית שהוציאו על בניינו ארבע מאוד אלף דולארים. אל אותה הישיבה באו שלושה ראשי הקונגרס היהודי של קאנאדה, ה“פּני” של מונטריאל. הדיליגַציה הקאנאדית באָה אלינו בדבר ההגירה היהודית לאותה ארץ. כשלושים וחמשה איש באו אל הישיבה, וביניהם ראשי הסתדרויות שונות. שאלת השאלות, באותה הישיבה, היתה, כמובן, שאלת הכסף, מאיִן יימצא? כתום הישיבה, אחרי חצות הלילה, הלכתי עם הד"ר א. קוראַלניק שהיה נוכח באותה ישיבה בתור ראש האגודה האוקראינית ועם עוד איזה עסקנים ציבוריים, אל בית־קהוה ברחוב ברודבי. בספּרי להם על דבר הנזיר וקבורתו, קרא קוראלניק: “הנזיר שלך משוגע היה ואינו מעניין אותי”. שבתי הביתה בשעה אַרבע לפני אור הבוקר.
