Re: ג' בשלח - סגולה לומר פרשת המן
שאלה
שלום יש סגולה ידועה לומר את פרשת המן ביום שלישי של פרשת בשלח. מה מקור הסגולה? יש לה מסורת מבוססת?
תשובה
שלום וברכה אכן ישנו מנהג לומר את פרשת המן ביום שלישי של פרשת בשלח, אך נראה שאין למנהג זה מקור מוסמך והעניין הוא לומר את פרשת המן בכל יום, כמו שכתב השולחן ערוך (או"ח א, ה). עם זאת, אפשר שיש עניין באמירת פרשת המן ביום הזה, אך לומדי תורה לא יתבטלו מלימודם לשם כך. הרחבה: מקובל לומר שסגולה זו היא בשם ר' מנחם מנדל מרימינוב, וכך מובא בספר ילקוט מנחם ששמע ממישהו ששמע מהאדמו"ר מסטראפקוב שהיה רגיל לומר כך בשם רבי מנחם מנדל מרימינוב, אך יש שפקפקו על מסורת זו וכתבו שהיא לא מדוייקת, ותלמידים של האדמו"ר מסטארפקוב יחד עם תלמידי בית רימינוב לא שמעו על מנהג זה (הובאו בספר פרשת המן, הערה תתקיד). בספר "פרשת המן" שם כתב שלא נמצא מקור מוסמך למנהג זה, ואדרבה מבירור נוסף התברר שהמסורת הנ"ל נבעה מחוסר הבנה, כי בעזבון של תלמיד האדמו"ר מסטראפקוב נמצא כתוב שביום שלישי של פרשת בשלח האדמו"ר דיבר על חשיבות אמירת פרשת המן בכל יום, והמעתיק טעה לחשוב שיש סגולה ביום הזה דווקא, ומשם התפשטה הסגולה. בנוסף, מנהגו של ר' מנחם מנדל מרימינוב היה לומר את פרשת המן בכל יום, כפי שכתב השו"ע, ולא דווקא ביום זה. עם זאת, אפשר שבגלל שרבים נהגו לומר את פרשת המן ביום זה, יש בו עניין כלשהו והוא משפיע. השולחן ערוך כתב שטוב לומר את פרשת העקדה, פרשת המן ועשרת הדברות בכל יום, ובמשנה ברורה שם (ס"ק יג) הביא שמקור הדברים בירושלמי שהאומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו, וכתב עוד שאין להסתפק באמירה סתם, אלא יש להתבונן במה שאומר ויכיר בנפלאות ה'. יש להעיר שבכף החיים (ס"ק לא) כתב שהתקנה לומר את הפרשיות הללו היא לציבור שאינו לומד תורה באופן קבוע, ולא ללומדי תורה שעוסקים בתורה ועומדים על עיקרי דיני התורה, להבין ולהורות, והוסיף שכך כתבו הלחם חמודות ואליה רבה. ממילא, אמנם גם מי שלא אומר את פרשת המן בכל יום יכול לומר את פרשת המן ביום שלישי זה דווקא, אך העוסק בלימוד תורה לא יתבטל מלימודו לשם כך, וכפי שכתב בכף החיים. אגב, יש שנהגו לומר את פרשת המן שניים מקרא ואחד תרגום. מקור מנהג זה הוא בספר נוהג כצאן יוסף (לר' יוסף קושמאן סג"ל, פרנקפורט, יצא לאור בשנת תע"ח. דיני הנהגת כל יום, אות לד) בשם ספר הישר לרבנו תם, אך הוא לא נזכר בדברי הראשונים (ומחיפוש בספר הישר, לא הצלחתי למצוא את מקור הדברים בפנים). בברכה, הרב אריה מינקוב
שלום יש סגולה ידועה לומר את פרשת המן ביום שלישי של פרשת בשלח. מה מקור הסגולה? יש לה מסורת מבוססת?
תשובה
שלום וברכה אכן ישנו מנהג לומר את פרשת המן ביום שלישי של פרשת בשלח, אך נראה שאין למנהג זה מקור מוסמך והעניין הוא לומר את פרשת המן בכל יום, כמו שכתב השולחן ערוך (או"ח א, ה). עם זאת, אפשר שיש עניין באמירת פרשת המן ביום הזה, אך לומדי תורה לא יתבטלו מלימודם לשם כך. הרחבה: מקובל לומר שסגולה זו היא בשם ר' מנחם מנדל מרימינוב, וכך מובא בספר ילקוט מנחם ששמע ממישהו ששמע מהאדמו"ר מסטראפקוב שהיה רגיל לומר כך בשם רבי מנחם מנדל מרימינוב, אך יש שפקפקו על מסורת זו וכתבו שהיא לא מדוייקת, ותלמידים של האדמו"ר מסטארפקוב יחד עם תלמידי בית רימינוב לא שמעו על מנהג זה (הובאו בספר פרשת המן, הערה תתקיד). בספר "פרשת המן" שם כתב שלא נמצא מקור מוסמך למנהג זה, ואדרבה מבירור נוסף התברר שהמסורת הנ"ל נבעה מחוסר הבנה, כי בעזבון של תלמיד האדמו"ר מסטראפקוב נמצא כתוב שביום שלישי של פרשת בשלח האדמו"ר דיבר על חשיבות אמירת פרשת המן בכל יום, והמעתיק טעה לחשוב שיש סגולה ביום הזה דווקא, ומשם התפשטה הסגולה. בנוסף, מנהגו של ר' מנחם מנדל מרימינוב היה לומר את פרשת המן בכל יום, כפי שכתב השו"ע, ולא דווקא ביום זה. עם זאת, אפשר שבגלל שרבים נהגו לומר את פרשת המן ביום זה, יש בו עניין כלשהו והוא משפיע. השולחן ערוך כתב שטוב לומר את פרשת העקדה, פרשת המן ועשרת הדברות בכל יום, ובמשנה ברורה שם (ס"ק יג) הביא שמקור הדברים בירושלמי שהאומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו, וכתב עוד שאין להסתפק באמירה סתם, אלא יש להתבונן במה שאומר ויכיר בנפלאות ה'. יש להעיר שבכף החיים (ס"ק לא) כתב שהתקנה לומר את הפרשיות הללו היא לציבור שאינו לומד תורה באופן קבוע, ולא ללומדי תורה שעוסקים בתורה ועומדים על עיקרי דיני התורה, להבין ולהורות, והוסיף שכך כתבו הלחם חמודות ואליה רבה. ממילא, אמנם גם מי שלא אומר את פרשת המן בכל יום יכול לומר את פרשת המן ביום שלישי זה דווקא, אך העוסק בלימוד תורה לא יתבטל מלימודו לשם כך, וכפי שכתב בכף החיים. אגב, יש שנהגו לומר את פרשת המן שניים מקרא ואחד תרגום. מקור מנהג זה הוא בספר נוהג כצאן יוסף (לר' יוסף קושמאן סג"ל, פרנקפורט, יצא לאור בשנת תע"ח. דיני הנהגת כל יום, אות לד) בשם ספר הישר לרבנו תם, אך הוא לא נזכר בדברי הראשונים (ומחיפוש בספר הישר, לא הצלחתי למצוא את מקור הדברים בפנים). בברכה, הרב אריה מינקוב
