דאע"ג דכבר למד הרבה פעמים כל התורה והמצות, מ"מ כשיגיע המועד חייב לשאול ולדרוש בהלכות כל מועד ומועד בזמנו [ב"ח]
דא האסטו די מזרחי שרייבט:
[פסים] כלי מלת. בפרק קמא דשבת (שבת י ב) "בשביל שני סלעים של מלת שהוסיף יעקב ליוסף נתקנאו בו אחיו" כו'. ובשבת פרק במה מדליקין (שבת ל ב) וכן בשילהי כתובות (כתובות קיא ב) אמרו "עתידה הארץ להוציא כלי מלת", ומפיק לה מ'פיסת בר' (תהלים עב, טז). ופירש רש"י: "מלשון כתונת פסים". ובפרק אלו טרפות גבי כרס (חולין נ ב) אמרו "מקום שאין בו מלת". ופירש רש"י "שכשמרתיחין את הכרס יש בה כמין צמר". אבל בשבת פרק קמא (שבת י ב) גבי "מלתא אלובשייהו יקירא" פירש רש"י: "המעיל על הלובש אותו הוא יקר". ובמועד קטן גבי (מועד קטן כד א) "קרע עליה תליסר איצטלי דמלתא" פירש רש"י "סרבלים של מעיל". ושמא יש הפרש בין מלת למלתא:
כמו כר פס. שאמרו בפרק קמא דמגילה (מגילה יב. על אסתר א, ו) "'כרפס' אמר רבי יוסי בר חנינא כרים של פסים היו". ופירוש כר - כסת, שמשים תחת מראשותיו ששוכב עליו, כדאיתא בגיטין פרק השולח (גיטין מז א) גבי "כרסי כרי", שפירש רש"י "בטני ושומן שבמעי הוא לי כר וכסת", שדרכו היה לשכב על בטנו, כדאמרינן בזבחים (זבחים ה א): "ריש לקיש רמי אמעוהי ומקשה". ופירוש "כרים של פסים" - כסתות של צמר נקי, שכל אותן בגדים של "חור כרפס ותכלת" של צמר היו, דתכלת בכל מקום עמרא הוא (יבמות ד ב), וכן אמרו שם: "חור - מִלַת לבנה":
וכמו כתונת הפסים דתמר ואמנון. דמסתמא כתונת של משי או של צמר נקי היתה, כמנהג בנות המלך:
