על פי הלכה איז דאך נישט קיין שאלה, מ'מעג בראקן. והא-ראיה, וואלט אפילו געווען א ספק איסור וואלט מען נישט מקיל געווען אחרון של פסח. די גאנצע זאך איז אדער בגדר מנהג אבותינו בידינו צוליב טעמים נסתרים, אדער ווייל אמאל איז געווען א חשש. ממילא איז אלעס תלוי אין דעם מנהג. די אלע פלעצער וואו מ'האט מקיל געווען מיט פוטער, קען מען ווייטער עסן מצה מיט פוטער. עס האט נישט קיין פשט צו חקר'ן צו די וואסער ווערט בטל אין די פוטער וכדומה.
עד כאן דבריו
אייר - א'ני י"י רופאך
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך
על פי הלכה איז דאך נישט קיין שאלה, מ'מעג בראקן. והא-ראיה, וואלט אפילו געווען א ספק איסור וואלט מען נישט מקיל געווען אחרון של פסח. די גאנצע זאך איז אדער בגדר מנהג אבותינו בידינו צוליב טעמים נסתרים, אדער ווייל אמאל איז געווען א חשש. ממילא איז אלעס תלוי אין דעם מנהג. די אלע פלעצער וואו מ'האט מקיל געווען מיט פוטער, קען מען ווייטער עסן מצה מיט פוטער. עס האט נישט קיין פשט צו חקר'ן צו די וואסער ווערט בטל אין די פוטער וכדומה.
עד כאן דבריו
כבוד הדיין במקומו מונח אבער אז ער ווייסט נישט עפעס און האט נישט קיין מסורת אבות זאל ער זיך האלטן דאס מויל, ובכגון דא אמרינן למוד לשונך לומר איני יודע... אין גמרא איז משמע אז דאס איז געזאגט געווארן פאר רבנים ודיינים צוגלייך...
די חומרא פון געבראקס איז אודאי און אודאי יא א הלכה'דיגע חומרא אויף א מציאות וואס האט זיך נישט צופיל געטוישט די לעצטע 200+ יאר. בזמנו איז געווען א צד עס צו אקצעפטירן ווי א איסור גמור, פארט האט מען ביי חסידים מקבל געווען דעם חשש איסור נאר בגדר חומרא בכדאי נישט צו מערער זיין אויף די רוב כלל ישראל שנהגו היתר
און עס זענען געווען מקומות ביי חסידים וואס האבן עס יא אנגענימען ווי א איסור גמור, ווי דער ליקוטי מהרי"ח ברענגט זאל מען נישט בראקן אחרון ש"פ אויכט נישט צוליב די חשש. אזוי אויכט ביי די ליטווישע קרייזן שנהגו איסור בדבר זענען נישט מקיל אום אחרון.
ומי לנו גדול ווי דער הייליגער בעל התניא וואס שרייבט אין די תשובה דערויף שיש חשש איסור גמור ואעפ"כ נהגו אצלו היתור באחרון של פסח..
עכ"פ האט מען דעם "חומרא" אנגענימען במדה פון א שטארקע הלכה חומרא ומן הראוי לברר אויף יעדע זאך די מציאות אויב האט עס וואסער אדער נישט. חוץ כמובן דארט ווי ס'דא א קלארע מנהג להקל ביי געוויסע דברים לחים. דארף מען אויכט וויסן עד היכן הקולא ווי איין און ווי אויס.
הנה אנכי שולח מלאך. זאגט רש"י כאן נתבשרו שעתידין לחטוא. די בשורה איז געווען אז אעפ"י שיחטאו לא תסתלק שכינה מביניהם, אזוי ווי די תרגום טייטשט כי לא אעלה בקרבך; לא אסלק שכינתי מבינך!
על פי הלכה איז דאך נישט קיין שאלה, מ'מעג בראקן. והא-ראיה, וואלט אפילו געווען א ספק איסור וואלט מען נישט מקיל געווען אחרון של פסח. די גאנצע זאך איז אדער בגדר מנהג אבותינו בידינו צוליב טעמים נסתרים, אדער ווייל אמאל איז געווען א חשש. ממילא איז אלעס תלוי אין דעם מנהג. די אלע פלעצער וואו מ'האט מקיל געווען מיט פוטער, קען מען ווייטער עסן מצה מיט פוטער. עס האט נישט קיין פשט צו חקר'ן צו די וואסער ווערט בטל אין די פוטער וכדומה.
עד כאן דבריו
כבוד הדיין במקומו מונח אבער אז ער ווייסט נישט עפעס און האט נישט קיין מסורת אבות זאל ער זיך האלטן דאס מויל, ובכגון דא אמרינן למוד לשונך לומר איני יודע... אין גמרא איז משמע אז דאס איז געזאגט געווארן פאר רבנים ודיינים צוגלייך...
די חומרא פון געבראקס איז אודאי און אודאי יא א הלכה'דיגע חומרא אויף א מציאות וואס האט זיך נישט צופיל געטוישט די לעצטע 200+ יאר. בזמנו איז געווען א צד עס צו אקצעפטירן ווי א איסור גמור, פארט האט מען ביי חסידים מקבל געווען דעם חשש איסור נאר בגדר חומרא בכדאי נישט צו מערער זיין אויף די רוב כלל ישראל שנהגו היתר
און עס זענען געווען מקומות ביי חסידים וואס האבן עס יא אנגענימען ווי א איסור גמור, ווי דער ליקוטי מהרי"ח ברענגט זאל מען נישט בראקן אחרון ש"פ אויכט נישט צוליב די חשש. אזוי אויכט ביי די ליטווישע קרייזן שנהגו איסור בדבר זענען נישט מקיל אום אחרון.
ומי לנו גדול ווי דער הייליגער בעל התניא וואס שרייבט אין די תשובה דערויף שיש חשש איסור גמור ואעפ"כ נהגו אצלו היתור באחרון של פסח..
עכ"פ האט מען דעם "חומרא" אנגענימען במדה פון א שטארקע הלכה חומרא ומן הראוי לברר אויף יעדע זאך די מציאות אויב האט עס וואסער אדער נישט. חוץ כמובן דארט ווי ס'דא א קלארע מנהג להקל ביי געוויסע דברים לחים. דארף מען אויכט וויסן עד היכן הקולא ווי איין און ווי אויס.
שיינע מחלוקת דאס, א דיין מיט אייוועלט ניק, איך דארף זיך נישט אננעמען פאר דעם דיין. איך האב צוגעברענגט וואס ער האט געזאגט, ווילסט נעם עס אן, ווילסט גיי הער וואס א צווייטער רב האט צו זאגן.
אבער איך וויל מברר זיין דעתו של בעל התניא וואס סטאוו-יא-פיטא שרייבט אז לדעתו איז דאס א איסור גמור, וויל איך מעתיק זיין די תשובה פון שו"ע הרב - ניתי ספר וניחזי --
גלילי ידיו הטהורות ואת כל אשר בה ראיתי וקריתי, ובאתי בקצרה לאמר עם הספר, אודות איסור בישול מצה שנתפררה. באמת כי גםשאינו איסור גמור וברור מדינא, מ"מהמחמיר תבא עליו ברכה,ואינו מן המתמיהין לאמר כי היא חומרא בלא טעם,אלא טעמא רבא איכא במלתא, ליזהר מחשש איסור דאורייתא, לפי דעת סמ"ק ורבינו ירוחם, הובאו ב"י סי' תס"א, וכן פסק הפרי חדש שם (ס"ב), בקמח שנקלה דחיישינן שמא לא בשול שפיר. והנהעינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפייהוזה בא מחמת שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה. ומ"ש בט"ז (סוף) סי' תנ"ט דבדיעבד שרי היינו המצות לחודייהו אבל לשום במרק מסתפק המג"א סי' תס"ג אפילו בדיעבד. ואף דמסיק להחמיר משום הפסקת המצה בין הקמח והאור, והכא לא שייך האי טעמא בקמח שעל גבי המצה, היינו לפי דעת רש"י והרמב"ם שם במג"א, אבל לפי דעת הפרי חדש שפסק כסמ"ק ורבינו ירוחם, בקמח שעל גבי המצה נמי איכא למיחש אפילו בדיעבד. ואף שהפרי חדש ס"ל לחלק בין קמח הרבה למעט שעל פני העוגה, וחולק על הרשד"ם דלא סבירא ליה חילוק זה,פשיטא שהמחמיר כהרשד"ם תבא עליו ברכה, דהא גם המג"א לא ס"ל חילוק זה, דלא נסתפק אלא בדיעבד, אבל לכתחלה מודה דאסור אפילו בקמח מעט שבמצה ליתן במרק, לפי דעת סמ"ק ורבינו ירוחם. ומ"ש המג"א סוף סי' תנ"ט ועוד דהא נקלה כו', הוא לפי דעת רש"י והרמב"ם. ואף שבין להמג"א ובין להפרי חדש יש להקל, מ"מ כיון שהקולות הן מב' טעמים חלוקים, אינן מצטרפין בדאורייתא, כמ"ש הש"ך סי' רמ"ב, וכל שכן בפסח. ואף דהמג"א והפרי חדש מיירי בקמח ממש שמערבים בידים, מכל מקום כיון שעינינו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפייה, אי אפשר להכחיש החוש. ומה שלא הזכירו זה הפוסקים, היינו משום שזה אינו מצוי כלל אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה, ובדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה. עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים, למהר מאד מאד בלישה, ואין לשין יפה יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה, כנראה בחוש למדקדקים באמת. והנה משהו קמח בעין שעל פני המצה למעלה שמתחמץ במרק, כשמפררים את המצה לתוך המרק כנהוג בשבת, יש בזה חשש איסור דאורייתא, כי אין כאן תערובות כלל. אבל במצה טחונה שעושים ממנה עגולים יש לדון בזה דין תערובות, ותלוי באשלי רברבי, מחלוקת הפוסקים ביו"ד סי' ק"ד גבי תערובת יבש בלח ע"ש בפרי חדש. ומגודל טרדתי לא אוכל להאריך בזה. ומ"מ אין למחות בהמון עם המקילים, כיון שיש להם על מה שיסמוכו, והעיקר ע"ד רש"י והרמב"ם. אבללפי מ"ש האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר כהרשד"ם שבפרי חדש. ומ"מ ביו"ט האחרון המיקל משום שמחת יו"ט לא הפסיד.ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח. והיה זה שלום מאדון השלום כנפש או"נ שניאור זלמן במוה' ברוך זלה"ה וחדש של ישראל לפי דעת המ"א (סוף סימן תפ"ט) אין חשש. אלא שבתשובת כנסת יחזקאל (סי' מ"א) האריך להחמיר, על פי דעת הב"ח, ונהוג עלמא כוותיה. אך לצורך זיתים של אכילת מצה ואפיקומן דמצה שמורה בשני הלילות יש להקל, כי העיקר בזה כהמ"א דלא כתשובה הנ"ל ואין לי פנאי להאריך בזה. שניאור זלמן הנ"ל
דער דיין האט דיר אויסגעלערנט וויאזוי מען היילייט א תשובה? כ'מיין ער איז טאקע נישט מיין בר פלוגתא. נעקסט.
- קענסט צולייגן נאך ווערטער וואס כ'האב נישט געשריבן, כ'פארשטיי נישט פארוואס דו קארגסט... דער דיין זאגט ס'נישטא קיין חשש איסור גמור זאג איך דיר אז דער תניא שרייבט אז ס'יא דא א חשש איסור גמור, זאגסטו אז איך שרייב אז דער רב זאגט וואס?
הנה אנכי שולח מלאך. זאגט רש"י כאן נתבשרו שעתידין לחטוא. די בשורה איז געווען אז אעפ"י שיחטאו לא תסתלק שכינה מביניהם, אזוי ווי די תרגום טייטשט כי לא אעלה בקרבך; לא אסלק שכינתי מבינך!
