איך זוך א ספר אדער בוך וואס באשרייבט אביסל דעטאלירט וויזוי סעהאט אויסגעזעהן די שמחת בית השואבה אין בית המקדש, לויט ווי חז"ל זאכן מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו.
אויב איינער ווייסט עפעס א מראה מקום זאל ער פליז דא אנצייכענען.
מסכת סוכה דף נא עמוד א משנה. מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול. מנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפירחי כהונה, ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל. מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן, מהן היו מפקיעין, ובהן היו מדליקין. ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה (מעלות) +מסורת הש"ס: [שיר המעלות]+ שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה. ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושני חצוצרות בידיהן. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו. (הגיעו לקרקע תקעו והריעו ותקעו). היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח. הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהן ממזרח למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה, ומשתחוים קדמה לשמש, ואנו ליה עינינו. רבי יהודה אומר: היו שונין ואומרין אנו ליה וליה עינינו.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נא עמוד ב במוצאי יום טוב כו'. מאי תיקון גדול? - אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי? והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל! - אמר רב: קרא אשכחו ודרוש, וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד. אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא - שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד ב ארבעה סולמות כו'. תנא: גובהה של מנורה חמשים אמה (כו'). - וארבעה ילדים של פרחי כהונה ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג. איבעיא להו: מאה ועשרים לוג כולהו, או דלמא לכל חד וחד? - תא שמע: ובידיהם כדי שמן של שלשים שלשים לוג, שהם כולם מאה ועשרים לוג. תנא: והן משובחין היו יותר מבנה של מרתא בת בייתוס. אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול, שלקוח באלף זוז, ומהלך עקב בצד גודל. ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום ברב עם הדרת מלך. מאי משובחים? אילימא משום יוקרא - הני יקירי טפי! - אלא, התם כבש ומרובע ולא זקיף, הכא סולמות, וזקיף טובא. ולא היה חצר בירושלים. תנא: אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה. חסידים ואנשי מעשה כו'. תנו רבנן: יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו - אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו. תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך, ומטיפיך יטופון. אמר רבי יוחנן: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה. הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי שלמה, אליחרף ואחיה בני שישא, סופרים דשלמה הוו. יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב. אמר ליה: אמאי עציבת? - אמר ליה: דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא. מסרינהו לשעירים שדרינהו למחוזא דלוז. כי מטו למחוזא דלוז שכיבו. למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח, אמר ליה: אמאי בדיחת? - אמר ליה: באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו. מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה. תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה. לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע. - והא גרמא ליה? והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע, ומנו - לוי! - הא והא גרמא ליה. לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני. שמואל קמיה שבור מלכא בתמניא מזגי חמרא. אביי קמיה (דרבא) +מסורת הש"ס: [דרבה]+ בתמניא ביעי, ואמרי לה בארבעה ביעי. תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפלה, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפלת המוספין, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתיה, משם - לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה. איני? והאמר רבי יוחנן: שבועה שלא אישן שלשה ימים - מלקין אותו וישן לאלתר! - אלא הכי קאמר: לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נ עמוד ב איתמר, רב יהודה ורב עינא. חד תני: שואבה, וחד תני: חשובה. אמר מר זוטרא: מאן דתני שואבה לא משתבש, ומאן דתני חשובה לא משתבש. מאן דתני שואבה לא משתבש - דכתיב ושאבתם מים בששון. ומאן דתני חשובה לא משתבש - דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית.
רמב"ם יד החזקה הלכות לולב פרק ח (יב) אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ"ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה: (יג) והיאך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו ומי שיודע בפה בפה ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב: (יד) מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע: (טו) השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'. בריך רחמנא דסייען:
(3) רמב"ם יד החזקה הלכות כלי המקדש פרק ח (ו) מכנסי כהנים הדיוטים שבלו ואבנטיהם היו עושין מהן פתילות ומדליקין בהן במקדש בשמחת בית השואבה וכתנות כהנים הדיוטים שבלו היו עושין מהן פתילות למנורת תמיד:
(4) רמב"ם יד החזקה הלכות בית הבחירה פרק ה (ט) עזרת הנשים היתה מוקפת גזוזטרא כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבבין.
מדרש רבה בראשית - פרשה ע פסקה ח והנה באר בשדה זו ציון והנה שלשה עדרי צאן אלו שלשה רגלים כי מן הבאר ההיא ישקו שמשם היו שואבים רוח הקודש והאבן גדולה זו שמחת בית השואבה א"ר הושעיא למה היו קוראים אותו בית השואבה שמשם היו שואבים רוח הקודש ונאספו שמה כל העדרים באים מלבוא חמת ועד נחל מצרים וגללו את האבן וגו' שמשם היו שואבים רוח הקודש והשיבו את האבן מונח לרגל הבא
ילקוט שמעוני יונה - פרק א - רמז תקנ אמר רבי יונה, יונה בן אמתי מעולי רגלים הוה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקדש. ללמדך שאין השכינה שורה אלא על לב שמח שנאמר והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.
ספר הליקוטים - פרשת שמות צריך האדם להרגיל עצמו כ"כ במעשה הצדקה, עד שהיד מעצמה תהיה מורגלת בה, וכמ"ש הלל בשמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן, כי הלל זקן היה מאד, ולכן הזכיר אותו שמה בגמ' בלשון זקנה, והזקן שאינו יכול לעלות ברגליו פטור ממצות ראיה, ולזה אמר הלל אף שאני זקן מאד ואני פטור מן הראיה, אעפ"כ אני מצער עצמי כדי שיבואו כל ישראל, שישאו ק"ו ממני, ויאמרו ומה אם הלל הזקן שהוא פטור ממצוה זו מצער עצמו ועולה, מכ"ש מי שיוכל לעלות, וז"ש הכל כאן, ואם איני כאן ילפי מקלקלתא, וילמדו ממני ולא יאמרו שאני פטור, אלא שאין מצוה בעלייה ולא ילמדו משאר החכמים העולים, דלא ילפי מתקנתא. וכי תימא האיך אני יכול לעלות אחר שאני זקן בן ק"ך שנה, לזה אמר למקום שאני רוצה רגלי מוליכות אותי, שהם מורגלים לעשות רצון קוניהם, כענין (בראשית כ"ט א') וישא יעקב רגליו, ברצונו הטוב נעשה קל ללכת:
ספר עץ הדעת טוב - פרשת שופטים שלש רגלים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ודרשו רז"ל יראה יראה כי אז היו רואין פני השכינה ממש וכנודע מרז"ל ומספר הזוהר כי רוב נבואת הנביאים היתה מושגת אז בשמחת בית השואבה והי' שואבין אז רוח הקודש כנוד
מאור ושמש - פרשת האזינו במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול, מנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל, מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן וכו' עד כאן (סוכה נא.). הנה אמרו בגמרא (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) שלכך נקרא בית השואבה שמשם היו שואבין רוח הקודש, וראוי לתת לב למשנתינו על עניני המנורות. וגם על אומרו שהיו מתקנים שם תיקון גדול מהו. וגם אומרו ארבעה סולמות לכל אחד, אין אנו יודעין אם פירושו לכל אחד מהספלים או לכל אחד מהמנורות. גם על ענין שאיבת רוח הקודש מהו: ויש לרמוז בזה כי הנה כל מגמתינו בימי החג בישיבת הסוכה ולולב והקפות להמשיך פנימיות אלהותו עלינו ולהכנס מקדושה לקדושה ולהמשיך על ידי זה החמשה חסדים שיושפע על הכנסת ישראל, ועל ידי זה יתיחד השם הוי"ה בשם אדנ"י ויהיה הוי"ה בהיכל קדשו ויומתקו כל הגבורות בשורשן: והנה ידוע שהגבורות הם ק"כ צירופי אלהים, ועל ידי זה שאנו ממשיכין פנימיות ההוי"ה אל המקיפים מתמתקים כל הגבורות. וזה רומז שבמוצאי יום טוב הראשון על ידי הלולב והסוכה וההקפות היו יורדין לעזרת נשים רומז למלכות שמים שנקראת עזרת נשים, ומתקנים שם תיקון גדול על ידי שמיחדים השם הוי"ה ברוך הוא להמשיך אותו לשם אדנ"י. ומנורות של זהב היו שם, רומז שגם בחינת זהב שהיא בחינת דין היתה מאירה. וארבעה ספלים של זהב בראשיהן, רומז לארבע אותיות הוי"ה, שעל ידי המשכות הויו"ת ממתיקין כל הגבורות. וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, רומז לאותיות שם אדנ"י שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג, מלת כדים רומז לשנים עשר צירופי הוי"ה, שהשנים עשר צירופים הם מ"ח אותיות והשם הוי"ה עולה כ"ו, ומ"ח וכ"ו עולה כמנין כדים. גם כדים עם הארבע אותיות גימטריא מזלא שהוא הי"ג מכילין דרחמי שהם מקור החכמה. ומאה ועשרים לוג רומזים לק"כ צירופי אלהים, שעל ידי מזלא עילאה נמתקו ק"כ צירופי אלהים: ואמר אחר כך מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין, רומז שעל ידי גודל שפלות רוחם של הכהנים שהיו מקטינים את עצמם ומחזיקין את עצמם בשפלות כבגד בלוי, על ידם היו מפקיעין לשון המשכה, שעל ידם נמשך אליהם אור אלהותו יתברך ונמתקו הגבורות. ובהם היו מדליקין, שעל ידי שהיה לבבם דולק ומתלהב לאהבת בוראם על ידי זה נגה עליהם אור אלהותו יתברך וחופף עליהם קדושתו: ולא היה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה, רומז שלא היה בירושלים שום קיבוץ מבני ישראל שלא היה מאיר עליהם אור קדושה מקדושת אלהותו יתברך שהמשיכו עליהם בבית השואבה. וחסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ידים רומזים לאהבה ויראה כידוע, ורומז שעל ידי גודל תבערת יקוד אהבתם ויראתם שהיה דולק בלבם בזה היו מרקדין. ומפני זה היו שואבים שם רוח הקודש מפני שהמשיכו עליהם אור פנימיות אלהותו ונתדבקו באין סוף ברוך הוא:
ספר אהבת שלום - פרשת שקלים והנה נתבאר אצלנו במקום אחר (עי' פ' ויקרא ד"ה רקרא) מענין שמחת בית השואבה, שהיו משתחווים כמה השתחוואות (עי' סוכה נג.), המורה [על] שפלות. כי נודע דמטעם זה נקראת שמחת בית השואבה, על שם שמשם היו שואבין רוח הקודש (ירושלמי סוכה ה ה), ובאו להשגה גדולה ועצומה, ועל ידי השגה עצומה הלזו באו לשפלות גדולה והכנעה גדולה כל כך עד גדר השתחוואה, שהיא פישוט ידים ורגלים (מגילה כב ע"ב), המורה להכנעה גדולה: כי יש ג' גווני הכנעה, והם ראשי תיבות אמת, היינו אפר מה תולעת, הרומזים לג' בחינות שפלות של אברהם משה דוד (עי' של"ה פ' עקב קונטרס ענוה), והיינו בחינת אברהם שאמר (בראשית יח כז) ואנכי עפר ואפר, ובחינת משה שאמר (שמות טז ז) ונחנו מה, ובחינת דוד שאמר (תהלים כב ז) ואנכי תולעת. ולעומת ג' בחינות שפלות הללו יש גם כן ג' מדריגות בענין השתחוואה, דהיינו קידה כריעה והשתחוואה, כנודע (מגילה שם). והשמיעונו חכמינו ז"ל שבאו אז בשמחת בית השואבה להשגה גדולה ועצומה כל כך עד שבאו לגדר השתחוואה, שהיא פישוט ידים ורגלים. כי לפי ערך גודל וגובה מדרגתם של צדיקים ככה ממש תתרבה שפלותם וענוותנותם:
